חתונה יהודית ב"ירושלים דליטא"
 

לפני כחודשיים צלצל הטלפון והוזמנתי לערוך טקס נישואים בוילנה בירת ליטא.

ההתארגנויות נעשו. פגישות סקייפ עם האוהבים, התארגנויות.... והגעתי למקום. בני הזוג, ליטאים, החיים בניו יורק כשהורי הכלה עדיין בוילנה והורי החתן כבר שם. לחתונה הוזמנו אורחים רבים מהארץ ומארצות אחרות, כולם קרובי משפחה או חברים קרובים. את החתונה ערכו על שפת אגם, במקום נופש כשכל האורחים והמשפחה מתכננים לשהות שם יומיים לגיבושון משפחתי, לאחר החתונה.

טקס החופה נעשה באנגלית כשלנגד עיני, שלא כרגיל, עומדת עובדת היותם יהודים בארצות זרות ונודדים בהוויתם. עקרונות הטקס, היו, מלבד חגיגת אהבתם והחלטתם הייחודית, רק שלהם, להיות למשפחה, אלא גם וביתר שאת, המשך מסורת, שמירה על מסורת יהודית וכוונה גדולה שלהם להיות חלק מהעם הזה. המפגש היה חם במיוחד, הכלה, מיוחדת במינה ביופי החיצוני והפנימי שלה....נשמה ענקית, החתן, התנהג כמי ששכח לקחת ריטלין אך יתגלה בהמשך כבעל נפש רגישה מאין כמותה.

 

התארגנו לטקס. את מנהג חדר הייחוד ל 10 דקות אחרי החופה, הסרתי כבר בפתיחה, הם הרי גרים ביחד כ 4 שנים, כמו גם את ההגיג על ישיבה נפרדת של גברים ונשים.

החופה נערכה באנגלית, בשמחה גדולה ובהתרגשות רבה, גם שלי. לכשנסתיימה ראיתי את אבי החתן מתייפח, לשאלתי, ענה כי טקס החופה לקח אותו ליהדותו ולהוריו שמסתבר ששניהם השאירו בו געגועים עזים, כך גם אם הכלה.
 

כשראיתי את האב, הבנתי את הדחף של החתן לבוא מניו יורק ולקיים חתונה יהודית בוילנה, עם רב מישראל....מתנה מעמקי ליבו לאביו.
 

עם תום החופה הוחזרתי למלון ולמחרת יצאתי לסיבוב בעיר וילנה שנקראה, בפי היהודים, טרם מלה"ע 2 "ירושליים דליטא". מהמאה ה17 נחשבה וילנה למרכז לימוד והגות יהודית ומי שנתן לה דחיפה רצינית והפכה ל"ירושלים דליטא" הוא הגאון מוילנה שחי בה במאה ה18 [1701-1761].

הסתובבתי בגיטו הקטן והגדול, ברחוב "היהודים" וברחוב "הגאון", בין השלטים שנקבעו על קירות הבתים המזכירים מה היה כאן בעת חיסול יהדות וילנה. מהגיטו נשארו מבנים מועטים ששופצו עד לבלי הכר, אך רציחתם של 100000 יהודי וילנה, בידי הנאצים, מהדהדת וניבטת מכל עבר, אגב, לא מעט בסיוע מקומי. בגיטו היתה גם מחתרת אנטי נאצית בראשותו של אבא קובנר, ז"ל שעלה לאחר המלחמה ארצה וחי עד מותו בקיבוץ עין החורש. גם להם יש אזכור בין השלטים ואף אתר המראה את תנאי חיי הפרטיזנים מתחת לאדמה. בהכירי את אבא קובנר, הרגשתי עצמי הולך ברחובות הגטו כזכרון לו ולכל הנספים שם.
 


היום חיים בוילנה כ 2000 יהודים, תלוי את מי שואלים. בביקורי בבית הכנסת הגדול, שנשאר על תילו מאז 1903, שוחחתי עם רבנית המקום והיא נקבה במספר קטן יותר של 1200 יהודים. שוחחנו על יהדות, התבוללות וכד' כשבסיפורה האישי, בנה היחידי נטש את חיי הדת ואת וילנה וחי בגרמניה, למזלה, כדבריה נשוי ליהודיה. סיפרתי לה על החתונה שערכתי, על המשפחה מוילנה אותה לא הכירה ועל הטעות, לטעמי, שהם עושים בהדירם את הזוגות המעורבים מהקהילה היהודית ואי מתן תשובה מורכבת למשפחות ולמציאות חיים מורכבות.

נפרדנו באי הסכמה.
 

נפרדתי מוילנה עם חוויה חזקה של יהדות שהיתה, יהדות משתנה והצורך הדחוף לתת מענים יהודיים לצרכים המשתנים, מענים שאינם מצויים ביהדות האורתודוקסית שהיא, עדיין, הפטרון של חיי הרוח והתרבות שם.