180 חתונות חילוניות ערכתי, מה למדתי מהן?
זה בדיוק הזמן לבדוק מה תרמתי ומה נתרמתי מהזוגות אותם השאתי ומה למדתי מהם לחיים.
ראשית לכל, הכרתי אנשים נפלאים, בשיא אהבתם, שיא תקוותיהם, שיא האופטימיות ושיא הרצון לקיים אירוע מעבר מכונן בחייהם.
למדתי מהם, שהתרבות היהודית והמסורת חזקים מכל. שאם יהודים רוצים להתחתן, הם בסמלי הטקס המקובלים בחתונתם את עיקר חתונתם. חופה, קידושים, שבירת כוס או כוסות, ברכות כאלה ואחרות ותתפלאו, או לפחות אני התפלאתי, מרבית הכלות רוצות להיות מושקות ביין על ידי אמן ועל ידי בן זוגן, החתן.
למדתי מכלה סינית שהשאתי לבן זוגה היהודי, כי תפקיד ההינומה נכון לו להיות הפוך מהמקובל אצלנו. לא לשמש כמחיצה בין החתן לכלה ברגע הכי מקודש והכי אמתי וחשוף שיכול להיות בחייהם, הוא רגע הרצון וההסכמה לחיות ביחד כאוהבים וחברים את עשרות השנים הבאות, כפי שהמנהג היהודי גורס, אלא להיפך. הכלה מגיעה עם חששות וסודות אל החופה, כשההינומה על פניה, כך היא מוגנת יותר טרם הנישואים, ומסירה אותה במפגש עם בן זוגה כדי להיות חשופה ואמתית, אך מוגנת, להסיר כל מחיצה בחיי האהבה המשותפים שיהיו מעתה גלויים, כנים ובטוחים.
למדתי עוד, כי תפקיד הטקס, בימים עברו, כטקס מעבר מהיות זוג אוהבים לכדי זוג נשוי, חשוב מאוד גם היום. כמעט כל הזוגות רצו את הטקס כדי לחוש את המעבר...לעבור להיות משפחה. זוהי שותפות של צרכים פסיכולוגיים ותרבותיים ואולי, מעשה תרבותי למענה נפשי ורוחני, ושימוש במסורת ככלי למעבר המבוקש.
ארבעה טקסי מעבר לנו בחיים. כפי הידוע לנו היום, בשלושה אנחנו נוכחים במודעותנו. לידה, מצווה, חתונה וקבורה. לציון מעברים אלה יש לנו צורך בטקס בפני יקירינו כדי לאשר ולאשש את המהלך. לקבל אישור מבני משפחה לצעד המכריע והחשוב הזה, זה מה שעושה טקס החופה. משמעותיות לנשואי הטקס בצעד המשמעותי של חייהם להרגשת המעבר, בנוכחות מקורבים.
עד כאן בפרק זה.
